Friday, September 18, 2009

סיור על הירח

את הרשומה הזאת, לצערי, אני נאלצת לכתוב בעברית שכן אני לא יכולה ולא רוצה (מיד תבינו למה) לכתוב אותה באנגלית. עדיף שקוראיי האנגלים יראו את התמונות ויגידו "אוו איזה יופי".

אתמול בלילה נסעתי לסיור סליחות לילי בירושלים. כבר כמה שנים שאני חולמת לעשות טיול כזה. לחוות חויה רוחנית יחודית, שכמוה אפשר לחוות רק בירושלים - עיר בה תחושת הקודש (שמתרגמת לעיתים, לאנרגיה כבדה עד כמעט מחנק) היא מוחשית, עבורי. מבחינתי השיא היה לשמוע את אדון הסליחות מושר בידי קהל.

החלק הראשון של הסיור התחיל בנחלאות בסביבות תשע בערב. עד כאן היה בסדר, למרות חבר הקבוצה שדיבר בסלולרי בקול רם ומנע ממני לשמוע חצי ממה שהסביר המדריך.

IMG_5498
בית הכנסת חסד ורחמים בו הוקלטה גרסת אדון הסליחות שצרפתי למעלה

IMG_5497
הדלתות המעוטרות של בית הכנסת חסד ורחמים

משם עברנו לשוק, קנינו משהו לאכול ולשתות והתארגנו להמשיך לישיבת הרב אלבז ליד שכונת מאה שערים כדי לשמוע סליחות בישיבת המחזיר בתשובה הגדול בארץ. כאן מפסיק החלק הנחמד בטיול ומתחיל הסיוט הפרטי שלי.

אני לא רוצה להפליג בתיאורים על העוני המזעזע, על הקירות המכוסים פשקווילים, על האברך שהתנפל עליי בצעקות "צניעות! צניעות!" מיד כשיצאתי מהמכונית שלי והתגובה המהירה שלי (מיד לבשתי חולצה ארוכה על חולצת השרוולים הקצרים נטולת המחשוף שלי) שמכעט גרמה לי לבחילה כשקלטתי כמה מהר אני מוותרת על הכבוד שלי כדי לכבד כביכול אנשים אחרים שמבחינתם אני חשובה כאבק. נוותר על תאורי שיירות הילדים שהולכים ברחובות בשעה אחת בלילה כשכולם לבושים, מקטן ועד גדול, באותם הבגדים בדיוק.

לא נכנסנו למאה שערים, כי שם אסור לגברים ונשים ללכת ביחד, וגם כי הנשים לא לבשו חצאיות ושביסים. במקום, הלכנו על הרחובות שגובלים בשכונה. אחרי חמש דקות הליכה מגבול מאה שערים, שם חנינו, הגענו לפתח הישיבה. המדריך הסביר שבעוד שעה נפגש בצומת הרחובות הקרוב, ואז אמר לנו "טוב, נשים, אני אקח אתכן עכשיו לכניסה שלכן". כאן התחילה הליכה של עשר דקות, ברחובות מטונפים והומי אדם, שלמעשה הובילה אותנו מסביב לבנין הישיבה הענק וחזרה למרחק מספר מטרים מהמקום בו נכנסו הגברים (פתח שבינינו לבינו היו מחסומי ברסל ומסכי ענק מבד, כדי שלא יוכלו לראות אותנו). הסיבה שההליכה לקחה כל כך הרבה זמן היתה שבדרך הישירה מסביב לבנין יש בלוק של רחובות שלנשים אסור ללכת בהם. הבנתי את זה רק כהשמדריך סיים להסביר לנו איך להגיע משם לנקודת המפגש והשאיר אותנו להכנס פנימה. בכניסה לישיבה יושבות שנורריות שאוספות כסף לצדקה. כל הרחובות למעשה, וכל הקירות בתוך הישיבה מכוסים בקופות צדקה. בתוך הישיבה עלינו מספר קומות ברגל (חמש נדמה לי, אבל היו הרבה יותר). בלי מזגן, כמעט בלי חלונות, בדוחק מדהים רק כדי לגלות שהדרך היחידה שלנו לשמוע את אלפי הגברים ששרו והתפללו עם הרב אלבז היא דרך חלונות של מטר על חצי מטר, המכוסים בוילונות, שנמצאים במדרגות בין כל קומה לקומה. ליד החלונות האלה נדחקו המוני נשים ונערות עם סידוריהן ומיטב שביסיהם כדי להתפלל בחום הנורא. בשלב הזה החברה איתה נסעתי ואני החלטנו שאנחנו חייבות לצאת משם וכך עשינו, והלכנו חצי שעה לפני הזמן לנקודת המפגש. משם לא לקח הרבה זמן עד שהחלטנו שאנחנו לא ממשיכות בסיור הזה ופורשות שעות לפני סיומו בלי להמשיך לכותל ולבתי הכנסת האחרים. בפרט אחרי שהבנו מהמדריך שבכותל נוכל לראות את התפילה ההמונית מבעד לחלון זכוכית בעזרת הנשים שבתוך מנהרות הכותל.

IMG_5500
אשת חיל, עלאק

קשה לי לתאר לכם את התחושות שעברו ועוברות בי, בעיקר כי אני לא מצליחה למצוא את המילה המתאימה - זעזוע? קבס? השפלה? איזו מילה תתאים לתאר את הקיום הזה? שכן קחו את הפסקה הבאה:

בעיר X קיימים שכונות ורחובות בהם אסור ל-X ללכת, ומבנים אליהם אסור ל-X להכנס (אלא דרך כניסה נפרדת). קיימת הפרדה בין X ל-X ומחסומי ברזל המאוישים על ידי בריונים אותם אסור לעבור ופחד עומד באויר

והחליפו את ירושלים בעיר אירופאית לבחירתכם, או בטנסי, ואת הנשים ביהודים או בשחורים, ומה קיבלתם? אני אומרת לכם, ואין כאן מקום לויכוח שכן כך הרגשתי, שלראשונה בחיי הבנתי מה גרם לסבי וולטר לקחת את סבתא שלי, שהיתה רק בת שש עשרה, ולברוח איתה מברלין לישראל באמצע הלילה. הפחד ברחוב הוא ממשי, אמיתי וחודר. את פשוט לא יודעת מה יקרה לך אם תכנסי בטעות לרחוב אסור לך. יעשו בך לינץ'? ירביצו לך? יאנסו אותך? כל הזמן ניסיתי להכין תגובה הולמת בראשי למקרה שמישהו ברחוב יגיד לי משהו, אבל לא הצלחתי למצוא אחת. לא ידעתי אם להיות תוקפנית ולהעיף סטירה או לדחוף, אם לנסות להיות מנומסת ולהסביר את תפיסת העולם שלי, אם לצעוק "אתם לא תזהו את אלוהים אם הוא יעמוד מולכם וירק לכם בפרצוף". לא ידעתי אתמול ואני לא יודעת גם עכשיו. אני רק יודעת שאין לי מושג למה דברים כאלה מתקיימים במדינה מתוקנת, למה נשים מוכנות לחיות ככה, איך גברים שיש להם אמא ואישה ובנות מצדיקים את ההתנהגות הזו. למרבה זוועתי הבנתי למה שונאים אותנו, הבנתי מה המשמעות של להיות אישה בחברות מסוימות. כל זה, במרחק שעה נהיגה מהבית שלי.

IMG_5513

כשאמא שלי היתה קטנטונת, הם היו עניים מאד וגרו בבני ברק. בזמן שסבתא שלי עבדה, אמא נשארה עם השכנות החרדיות והן, בלי שסבתא שלי תדע כי היא פחדה מדי לספר לה, היו מתארות לה פעם אחרי פעם ובפרטי פרטים איך ההורים שלה והיא ישרפו באש הגהנום על ידי שדים שונים ומשונים. הן הסבירו לה שההורים שלה אבודים, אבל אם היא תתפלל כל יום אולי היא תצליח להציל את עצמה. אמא שלי שחוותה, ועדין חווה לפעמים שישים שנה אחרי, סיוטים על הוריה שנשרפים בגיהנום, שונאת חרדים שנאת נפש. מבחינתה, דתיים הם השטן. אני ביליתי את רב חיי במאבקים איתה על תפיסת העולם הזאת, הייתי חברה בנוער חובב תנ"ך שם פגשתי חובשי כיפה מקסימים בהם התאהבתי וחשבתי שהיא חיה בסרט. עכשיו, אחרי הלילה שעברתי, אני שונאת את החרדים יותר ממנה.

רציתי חוויה רוחנית, וקיבלתי חוויה אנתרופולוגית. טיול במנהרת הזמן לברלין 1939. סיור על הירח. אדון הסליחות שלכם כבר מזמן סגר את הבסטה, אתם אבודים. אלוהים לא ירצה אתכם לידו, הוא לא מזהה את צלם האנוש בכם יותר. לכו חפשו אלילים אחרים. ואל תקראו לעצמכם יהודים, אני אישה יהודיה מאמינה ואני לא רוצה שום קשר אתכם.

17 comments:

Irit said...

פשוט לא ייאמן. היתה לי בחילה רק מלקרוא את התיאורים של הערב הסיוטי הזה.

מסכימה עם כל מילה שלך - כל קשר בין הגועל הזה לבין אלוהים מקרי בהחלט.

Snowbell said...

Sorry this is how it turned out... I know you were looking forward to this trip.

bali said...

אני אותה חברה שהתלוותה לסיור הזה, ואין לי מילים...
שרונה יקירתי, תיארת במילים חזקות את מה שפחדתי להגיד או לחשוב עד הסוף כשהיינו שם.

חזרתי הביתה עצובה ומזועזעת...

בסה"כ רציתי לחוות את הסליחות "בשידור חי". במקום זה קיבלתי אנטישמיות ושנאת אדם בשם האלוהים...

אני מקווה שיהיו לי הכוחות הנפשיים לחוויה מתקנת בשנה הבאה בבית הכנסת החלבי בנחלאות...

חיבוקים,
ענבל.

Mel said...

תודה שחלקת את זה איתנו.
האפרטהייד המגדרי של החרדים מבחילה אותי וזה מעיק שכל הזמן מנסים להגן על "סגנון החיים" שלהם בלי בכלל לחשוב מה החיים הללו עושים לאנשים בתוך הקהילה ומחוצה לה.

אולי יום אחד אלוהים ישתחרר מהדת.

Gil said...

לא, מה שנורא באמת הוא לא מה שקורה בשכונות האלו אלא עד כמה כל מי שגר שעה נסיעה משם לא יודע.

כי כמו כל איום דמוגרפי, תוך 15 שנה זה ידפוק לכם על הדלת. ואז זה לא יהיה "שם", זה יהיה כאן, ליד כולנו, וניזכר איך לא עשינו דבר כי זה היה רחוק.

Sharona R. said...

גיל,זה לא בדיוק משהו שאפשר לדמיין ואולי אני תמימה אבל מעולם לא אמרו לי ולא ראיתי בטלויזיה או בעיתון שיש הפרדה כזאת בין נשים לגברים. למי הכוונה ב"לכם"? אני אישית מקווה שהבלוג שלי יביא את זה לידיעת אנשים כמוני שלא היה להם מושג, ושיתחילו לזקוף אוזניים ולחשוב פעמיים בכל פעם שקופצים להגן על עוד סטטוס קוו. מכאן ועד מלחמת אחים, אני מקווה שיש מרחק גדול מאד

Sharona R. said...

דבר חשוב שהייתי רוצה לדעת, הוא אם זה משהו שגם הש"סניקים עושים

Gil said...

השתמשתי ב"לכם" פשוט בגלל שאני מתגוררת בירושלים ולאחרונה התחילו סיורים מקסימים של אברכים בשכונה שלי, הדופקים על דלתות ומבקשים מהנשים להתלבש בצניעות. עוד לפני כן קשה היה לגשת לשוק ביום קיץ חם בלי שיגש אליי גורם חרדי ויסביר לי שבת-מלך לא חושפת כתפיים. הדיון לרוב עובר כבר את רעיונות הסטטוס-קוו וגולש אף מעבר לנושא אופי המדינה.
אצלי ואצל רבים מתושבי העיר זה נמצא בחצר, מה שגם בגלל קצב ההתרבות הטבעי שכונות בירושלים מתחרדות בקצב מסחרר.
שמעתי שגם בערים סביב בני-ברק המצב דומה.

כן, גם אני מקווה שמלחמת אחים זה לא מה שמצפה לכולנו. נדמה לי, בעיקר, שאנחנו עמוק מדי בבוץ, בחברה סובלנית מדי מול חברה שנוקטת באלימות באופן קבוע.

באופן אישי אני מנותקת משורשי היהודיים, ובכל זאת חבל לי. חבל שהם שם כדי להמאיס עליי את הדת, כואב על הנשים שחיות בדוחק, ללא זכויות שנראות לנו מובנות מעליהן.

Gil said...

וכאן חשוב להבהיר שאני יודעת מאוד על דת, אבל אלו דברים שנתקלתי בהם רק אצל החרדים בחברות הסגורות.
גם לי יש חברים חובשי כיפה, שמדברים עם נשים ואפילו מסוגלים להתמודד עם מראה מרפקים חשופים.

Sharona R. said...

זאת בעיה רחבת היקף בישראל ובעולם המערבי בכלל - אנחנו, שמאמינים (פחות או יותר) בכבוד הדדי וניהול משאים ומתנים כדי להשיג תנאים שמתאימים לכולם עד כמה שאפשר, לא מבינים שהפנטים הדתיים למיניהם (מוסלמים, נוצרים, יהודים - פנט הוא פנט לא משנה איזה כובע הוא חובש) משחקים לפי כללים אחרים ומתיחסים אלינו בזלזול, אם בכלל. ברור שלגבי אברך שמעז לדפוק על הדלת שלך ולהעיר על צורת הלבוש שלך, את לא יותר מחמורו של המשיח. היום הם מבקשים, אני מקווה שמחר הם לא יתקפו. זה פשוט מפחיד - הרגשות שהסיור הזה עורר בי. שנאה, פחד, תוקפנות. בא לי להקיא מכל זה

Gil said...

מקווה שאני לא ממשיכה כאן סיור עקר,

אבל מה שבאמת מפחיד הוא התחושה שהערכים שגדלנו עליהם - סבלנות וסובלנות וקבלת השונה - מסרסים אותנו כחברה כשאנחנו עומדים מול מי שמאיים על קיומנו.

כמובן שאני לא קוראת לנהוג באלימות. אבל בשיחות עם חברים לא פעם עולה הנושא, ותוהים - איך נכון לפעול?
ואין תשובות.

לבנתיים הבטחתי שכשאברך ידפוק על הדלת אפתח לו בתחתונים...

Sharona R. said...

אני מציעה לבקש מהאברך את כתובתו בבית כדי שתוכלי להגיע אליו לחלוקת עותקים של הברית החדשה

bali said...

באמת נושא סבוך ומורכב...

לשמחתי עדיין לא מתדפקים על דתי אברכים, אבל גם זה בטח יגיע כי כל הרחוב שמעליי התמלא באברכים מצרפת...

אני אפילו לא יודעת מה להגיד לבנאדם במצב כזה. הערכים שגדלתי לפיהם בהחלט עוצרים אותי מלהתייחס אליהם כמו שהם מתייחסים אלינו החילונים...

לגבי שאלתך, שרונה, לגבי הש"סניקים, השכונה שמעליי, בית וגן, היא שכונה ש"סניקית שכזו ומהסיפורים של אחות של נירה על בית הכנסת שם כנראה שגם הם כאלה. אותו תיאור של עזרת נשים המנותקת לגמרי מהאולם הראשי של בית הכנסת ועטופה בווילון אטום כדי שחלילה הנשים לא יראו את הגברים והגברים לא יטומאו ע"י הנשים...

איראן זה כאן....

bali said...

*דלתי כמובן

teatronemashim said...

הי שרונה, במקרה נתקלתי בבלוג שלך ובמה שכתבת פה, וממש התעצבתי. סבי-סבתי היה אחד ממקימי מאה שערים ונראה לי שהוא מתהפך בקברו ממה שנהיה משכונת מגוריו. מקימי השכונה היו יהודים דתיים וציוניים, אנשי עמל ויגיע-כפיים. אמי, שלא מזמן הלכה לשם לצלם סרט על ילדותה הותקפה אף היא ע"י חמומי מוח שרצו לגרשה מהשכונה "שלהם".

עדיין, אני מקווה שזה לא יהרוס לך את יחסייך האישיים עם ריבונו של עולם, כי הקיצוניים הללו הם בהחלט לא נציגיו.
גם אני אדם מאמין ומקיים מצוות, אבל בלי כל ה"מתווכים" והרבנים למיניהם.

את מוזמנת לחויות יותר חיוביות ביישובים אחרים, כמו בגוש עציון בו אני גרה, שם יש סובלנות בין אדם לחברו ואפשר גם למצוא תפילות שיוויוניות. אגב נראה לי שבנחלאות תהיה לך חוייה מתקנת. שם יש טיפוסים שונים לגמרי...

חוץ מזה, הבובות שלך מקסימות!
נעמה

Sharona R. said...

תודה רבה על התגובה שלך נעמה! צר לי שכך נהיה מנחלת האבות של משפחתך, אבל אל תדאגי - החויה שלי את אלוהים היא יחידנית ואישית ולחיות האלה אין שום השפעה עליה

ותודה על המחמאות

:o)

Aya Rosen said...

אני גרתי כל ילדותי ליד "חסד רחמים" בנחלאות, ובין גיל 0 לדיל 20 שעזבתי את השכונה, זכיתי לראות איך משנה לשנה הקיציוניות וחוסר ההתחשבות החמירו ואנשים הפכו ליותר ויותר קיצונים ופחות ופחות הגיוניים ביחסם לדת ואחד לשני. ההורים שלי עזבו את השכונה לפני 5 שנים מכל מיני סיבות, אחת העיקריות שבהן היא ההרגשה שהם היחדים משכבת הגיל והדעות שלהם שנשארו באזור.

גם אני האמנתי המון שנים שיש אם מי לדבר ושחרדים הם אנשים כמו כולם, עם דעות שצריך וחשוב לכבד. אני עדיין מאמינה בכך חלקית, אבל ברור לי שאין שום טעם לנסות לדבר בהיגיון או לשכנע, כל שיחה שהם יועילו בטובם לדבר איתך תופנה מיד לנסיונות שכנוע ושום יכולת / רצון להקשיב.

מה שבהחלט מבאס אותי יותר מכל היא המפגש שלי אם יהודים דתיים אמריקאים - גם רפורמים וגם אורטודוקסים חסידים שמצליחים לחיות חיי דת מלאים וחיים אישים מלאים, כולל עבודה, בילויים וכל מה שאנשים עושים בלי לבודד את עצמם חברתית ותרבותית בצורה קיצונית כזאת. ברור לי שההחמרות האלו והפחד וההתבדלות והנסיונות לאיים על כל צורת חיים ששונה משלהם לא באה מתוך הדת אלא מתוך התרבות של החרדים בארץ.