סיור על הירח

את הרשומה הזאת, לצערי, אני נאלצת לכתוב בעברית שכן אני לא יכולה ולא רוצה (מיד תבינו למה) לכתוב אותה באנגלית. עדיף שקוראיי האנגלים יראו את התמונות ויגידו "אוו איזה יופי".

אתמול בלילה נסעתי לסיור סליחות לילי בירושלים. כבר כמה שנים שאני חולמת לעשות טיול כזה. לחוות חויה רוחנית יחודית, שכמוה אפשר לחוות רק בירושלים - עיר בה תחושת הקודש (שמתרגמת לעיתים, לאנרגיה כבדה עד כמעט מחנק) היא מוחשית, עבורי. מבחינתי השיא היה לשמוע את אדון הסליחות מושר בידי קהל.

החלק הראשון של הסיור התחיל בנחלאות בסביבות תשע בערב. עד כאן היה בסדר, למרות חבר הקבוצה שדיבר בסלולרי בקול רם ומנע ממני לשמוע חצי ממה שהסביר המדריך.

בית הכנסת חסד ורחמים בו הוקלטה גרסת אדון הסליחות שצרפתי למעלה


הדלתות המעוטרות של בית הכנסת חסד ורחמים

משם עברנו לשוק, קנינו משהו לאכול ולשתות והתארגנו להמשיך לישיבת הרב אלבז ליד שכונת מאה שערים כדי לשמוע סליחות בישיבת המחזיר בתשובה הגדול בארץ. כאן מפסיק החלק הנחמד בטיול ומתחיל הסיוט הפרטי שלי.

אני לא רוצה להפליג בתיאורים על העוני המזעזע, על הקירות המכוסים פשקווילים, על האברך שהתנפל עליי בצעקות "צניעות! צניעות!" מיד כשיצאתי מהמכונית שלי והתגובה המהירה שלי (מיד לבשתי חולצה ארוכה על חולצת השרוולים הקצרים נטולת המחשוף שלי) שמכעט גרמה לי לבחילה כשקלטתי כמה מהר אני מוותרת על הכבוד שלי כדי לכבד כביכול אנשים אחרים שמבחינתם אני חשובה כאבק. נוותר על תאורי שיירות הילדים שהולכים ברחובות בשעה אחת בלילה כשכולם לבושים, מקטן ועד גדול, באותם הבגדים בדיוק.

לא נכנסנו למאה שערים, כי שם אסור לגברים ונשים ללכת ביחד, וגם כי הנשים לא לבשו חצאיות ושביסים. במקום, הלכנו על הרחובות שגובלים בשכונה. אחרי חמש דקות הליכה מגבול מאה שערים, שם חנינו, הגענו לפתח הישיבה. המדריך הסביר שבעוד שעה נפגש בצומת הרחובות הקרוב, ואז אמר לנו "טוב, נשים, אני אקח אתכן עכשיו לכניסה שלכן". כאן התחילה הליכה של עשר דקות, ברחובות מטונפים והומי אדם, שלמעשה הובילה אותנו מסביב לבנין הישיבה הענק וחזרה למרחק מספר מטרים מהמקום בו נכנסו הגברים (פתח שבינינו לבינו היו מחסומי ברסל ומסכי ענק מבד, כדי שלא יוכלו לראות אותנו). הסיבה שההליכה לקחה כל כך הרבה זמן היתה שבדרך הישירה מסביב לבנין יש בלוק של רחובות שלנשים אסור ללכת בהם. הבנתי את זה רק כהשמדריך סיים להסביר לנו איך להגיע משם לנקודת המפגש והשאיר אותנו להכנס פנימה. בכניסה לישיבה יושבות שנורריות שאוספות כסף לצדקה. כל הרחובות למעשה, וכל הקירות בתוך הישיבה מכוסים בקופות צדקה. בתוך הישיבה עלינו מספר קומות ברגל (חמש נדמה לי, אבל היו הרבה יותר). בלי מזגן, כמעט בלי חלונות, בדוחק מדהים רק כדי לגלות שהדרך היחידה שלנו לשמוע את אלפי הגברים ששרו והתפללו עם הרב אלבז היא דרך חלונות של מטר על חצי מטר, המכוסים בוילונות, שנמצאים במדרגות בין כל קומה לקומה. ליד החלונות האלה נדחקו המוני נשים ונערות עם סידוריהן ומיטב שביסיהם כדי להתפלל בחום הנורא. בשלב הזה החברה איתה נסעתי ואני החלטנו שאנחנו חייבות לצאת משם וכך עשינו, והלכנו חצי שעה לפני הזמן לנקודת המפגש. משם לא לקח הרבה זמן עד שהחלטנו שאנחנו לא ממשיכות בסיור הזה ופורשות שעות לפני סיומו בלי להמשיך לכותל ולבתי הכנסת האחרים. בפרט אחרי שהבנו מהמדריך שבכותל נוכל לראות את התפילה ההמונית מבעד לחלון זכוכית בעזרת הנשים שבתוך מנהרות הכותל.

אשת חיל, עלאק

קשה לי לתאר לכם את התחושות שעברו ועוברות בי, בעיקר כי אני לא מצליחה למצוא את המילה המתאימה - זעזוע? קבס? השפלה? איזו מילה תתאים לתאר את הקיום הזה? שכן קחו את הפסקה הבאה:

בעיר X קיימים שכונות ורחובות בהם אסור ל-X ללכת, ומבנים אליהם אסור ל-X להכנס (אלא דרך כניסה נפרדת). קיימת הפרדה בין X ל-X ומחסומי ברזל המאוישים על ידי בריונים אותם אסור לעבור ופחד עומד באויר

והחליפו את ירושלים בעיר אירופאית לבחירתכם, או בטנסי, ואת הנשים ביהודים או בשחורים, ומה קיבלתם? אני אומרת לכם, ואין כאן מקום לויכוח שכן כך הרגשתי, שלראשונה בחיי הבנתי מה גרם לסבי וולטר לקחת את סבתא שלי, שהיתה רק בת שש עשרה, ולברוח איתה מברלין לישראל באמצע הלילה. הפחד ברחוב הוא ממשי, אמיתי וחודר. את פשוט לא יודעת מה יקרה לך אם תכנסי בטעות לרחוב אסור לך. יעשו בך לינץ'? ירביצו לך? יאנסו אותך? כל הזמן ניסיתי להכין תגובה הולמת בראשי למקרה שמישהו ברחוב יגיד לי משהו, אבל לא הצלחתי למצוא אחת. לא ידעתי אם להיות תוקפנית ולהעיף סטירה או לדחוף, אם לנסות להיות מנומסת ולהסביר את תפיסת העולם שלי, אם לצעוק "אתם לא תזהו את אלוהים אם הוא יעמוד מולכם וירק לכם בפרצוף". לא ידעתי אתמול ואני לא יודעת גם עכשיו. אני רק יודעת שאין לי מושג למה דברים כאלה מתקיימים במדינה מתוקנת, למה נשים מוכנות לחיות ככה, איך גברים שיש להם אמא ואישה ובנות מצדיקים את ההתנהגות הזו. למרבה זוועתי הבנתי למה שונאים אותנו, הבנתי מה המשמעות של להיות אישה בחברות מסוימות. כל זה, במרחק שעה נהיגה מהבית שלי.

כשאמא שלי היתה קטנטונת, הם היו עניים מאד וגרו בבני ברק. בזמן שסבתא שלי עבדה, אמא נשארה עם השכנות החרדיות והן, בלי שסבתא שלי תדע כי היא פחדה מדי לספר לה, היו מתארות לה פעם אחרי פעם ובפרטי פרטים איך ההורים שלה והיא ישרפו באש הגהנום על ידי שדים שונים ומשונים. הן הסבירו לה שההורים שלה אבודים, אבל אם היא תתפלל כל יום אולי היא תצליח להציל את עצמה. אמא שלי שחוותה, ועדין חווה לפעמים שישים שנה אחרי, סיוטים על הוריה שנשרפים בגיהנום, שונאת חרדים שנאת נפש. מבחינתה, דתיים הם השטן. אני ביליתי את רב חיי במאבקים איתה על תפיסת העולם הזאת, הייתי חברה בנוער חובב תנ"ך שם פגשתי חובשי כיפה מקסימים בהם התאהבתי וחשבתי שהיא חיה בסרט. עכשיו, אחרי הלילה שעברתי, אני שונאת את החרדים יותר ממנה.

רציתי חוויה רוחנית, וקיבלתי חוויה אנתרופולוגית. טיול במנהרת הזמן לברלין 1939. סיור על הירח. אדון הסליחות שלכם כבר מזמן סגר את הבסטה, אתם אבודים. אלוהים לא ירצה אתכם לידו, הוא לא מזהה את צלם האנוש בכם יותר. לכו חפשו אלילים אחרים. ואל תקראו לעצמכם יהודים, אני אישה יהודיה מאמינה ואני לא רוצה שום קשר אתכם.